האם בטוחה שנתנה חברה שנקלעה לפירוק עוברת לבעל המניות שפרע את החוב לו ערב?
אדם בעל מניות, ערב לחוב של חברה כלפי נושה. לנושה בטוחה לפרעון החוב. הנושה דורש את פירעון החוב. הערב נאלץ
לשלם את החוב. מה קורה עם הבטוחה?
"זולת אם ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב, זכאי הערב לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו, בתוספת הוצאות סבירות שהוציא לרגל הערבות וריבית בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א–1961, מיום מילוי הערבות או מיום ההוצאות."
הוראות סעיף 12 לחוק הערבות הנ"ל קובעות:
"היה החיוב הנערב מובטח גם בשעבוד נכס של החייב, יעבור השעבוד לזכות הערב, לאחר שמילא ערבותו, להבטחת זכותו לחזור על החייב, ועל נותן השעבוד והנושה לעשות, לפי דרישת הערב, את הפעולות הדרושות כדי שכוחה של ההעברה יהיה יפה לכל דבר; והכל במידה שאין הדבר פוגע בזכויות הנושה."
לכאורה העניין פשוט למדי והוראות החוק ברורות למעיין בהן , אולם מצאנו כי קיימת התנגשות בין "זכות הערב לחזור
אל הנושה באמצעות מימוש הבטוחה" לבין עיקרון שחל במסגרת הליכי פירוק של חברה כי חוב המגיע לבעל מניות
מאת החברה בפירוק, נחות בדרגתו משאר החובות המגיעים לכלל הנושים מאת החברה בפירוק.
נשמע מסובך? – אכן מסובך.
במסגרת הליכי הפירוק נקבעות דרגות שונות לחובות השונים החל מחוב ב"דין קדימה" הממוקם בראש הפירמידה,
דרך חובות רגילים בדרגה פרי פסו ביניהם, וכלה בחובות בעלי דרגה נחותה שימתינו לתורם אם יוותרו כספים לחלוקה להם.
לגבי חוב המגיע לבעל מניות מאת החברה בפירוק, עיקרון זה קרוי "עקרון ההדחייה" ומשמעותו שלילת זכותם
של בעלי המניות לשמש כנושי החברה ולתבוע את חובותיהם מאת החברה עד ששאר הנושים קיבלו את המגיע להם.
ראה המאמר של א. פרוקצ'יה "מימון דק, הרמת מסך והגבלת האחריות בדיני החברות" עיוני משפט ו'
(תשל"ט) עמוד 52.
ההיגיון ברור שמי שנמנה עם האורגנים של החברה לפני הפירוק לא יהנה מפירות הפירוק (או ליתר דיוק – השאריות
שיוותרו) אלא לאחר שנפרעו החובות לשאר הנושים לפי דרגתם כמפורט לעיל.
ההתנגשות ברורה – אם נאפשר לבעל המניות לקבל לידו את הבטוחה, הרי נפגע בעיקרון ההדחייה הנ"ל, בעל המניות
ייפרע מן הבטוחה לפני שהחובות המגיעים לשאר הנושים ייפרעו.
כ"כ קיים חשש לתכנון מוקדם של בעל המניות את מהלכי החברה לפני הפירוק בקשר לכספי ההלוואה שהוא ערב לה כי
הרי אם יוותר החוב, ובעל המניות ישלמו, יזכה לקבל את הבטוחה להחזיר לעצמו את מה ששילם, ושאר הנושים יצאו
וידיהם ריקות כי לא נותרו נכסים לחברה.
כך יסתכן בעל המניות בניהול החברה ביתר מידה בידיעה כי בבוא העת ישלם את החוב המובטח, אך יקבל את הבטוחה
ויגבר על שאר הנושים.
מנגד, נמצא כי אם לא נאפשר לבעל המניות לעשות שימוש בזכות לפי סעיף 12 לחוק הערבות הנ"ל, הרי נותיר אותו
בידי הנושה "לשבט או לחסד. ברצותו של הנושה – הוא גובה מנכסי החברה (הבטוחה) ומטיב עם הערב, ברצותו –
הוא גובה מהערב ומטיב עם הנושים."
ראה ע"א 306/68 כונס הנכסים הרשמי נ'''' מפרק חברה פלקוטיל בע"מ (בפירוק) פד"י כג 1 256.
מצאנו כי בתי המשפט מצאו לנכון לאזן בין שני העקרונות בבחינת שאלת תום הלב שביצירת האשראי המובטח בבטוחה.
אם יימצא כי מדובר ב"מימון דק" דהיינו נטילה מופרזת של אשראים תוך סיכון נושי החברה, לא יזכה בעל המניות –
הערב, לקבל את הבטוחה לאחר שפרע את ערבותו. אולם אם יימצא כי המימון היה סביר ביחס לשווי נכסי החברה באותה
עת, יוכל להינות מן הזכות להיפרע מן הבטוחה, כערב ששילם את החוב הנערב.
קיימים שיקולים נוספים שיש בהם כדי לשלול מאת בעלי המניות-הערבים את הזכות לקבל את הבטוחה כגון:
הסתמכות הנושים האחרים לקבל כספים מאת קופת הפירוק והנסיון לסכל חלוקת כספים אלה לידי הנושים ע"י בעלי המניות
בטענה כי פרעו את חוב המובטח בשעבוד צף.
קביעות חוזיות בין הנושה המובטח לבין בעלי המניות – הערבים, בדבר שלילת תחולת הוראות סעיף 12 לחוק הערבות הנ"ל.
הנושה המובטח לא דיווח על קיום הבטוחה בידו במסגרת הליכי הפירוק ורואים אותו כמי שויתר על הבטוחה.
לסיכום: הליכי פשיטת רגל ופירוק הם חלק מן המציאות הכלכלית העסקית שמסביבנו. במסגרת הליכים אלה נקבעים
החובות, דרגותיהם והיחסים שביניהם. מדובר בסוגיות מורכבות המעסיקות בתי משפט המתמחים בהליכים שכאלה
ורצוי כי כל המשתתפים בהליכים שכאלה יידעו היטב את זכויותיהם וחובותיהם להשגת התוצאה המיטבית עבורם.
כל הזכויות שמורות למחבר עו"ד יוסף וינראוך
